התקוות היו רבות. הרגשה של לקראת שינוי. הרגשה, שהמשבר העולמי הנוכחי לא יכול לעבור בלא כלום. הם יבינו, הם ישנו.
אבל לא, נראה שהם לא הבינו, והם לא שינו דבר. ובינינו - אין מה לבוא אליהם בטענות. הם לא אשמים.
שנה אחרי המשבר הגדול, ובנקי ההשקעות בארה"ב מחלקים בונוסים כאילו אין מחר, כאילו לא היה אתמול.
הם מחלקים בונוסים, כאילו בן-תמותה אינו יכול להתקיים ממשכורת סבירה או גבוהה, כאילו זכות הקיום היחידה נקבעת על פי עומקו של הכיס וגודלו של חשבון הבנק.
זה נשמע נחות, אבל במחשבה שנייה - ייתכן מאוד שהם צודקים. כי למרות שבציבור האמריקני רק אחוז אחד (1%) הם מיליונרים, הרי שבבית המחוקקים שלהם 44% הם מיליונרים, והעושר האישי המופלג אינו מפריע להם ליהנות ממשכורת בת שש ספרות, שעולה בהרבה על שכרם של רוב האמריקנים הממוצעים.
כולם מכירים את האמרה, שעדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה. אין ספק, שגם עדיף להיות עשיר חולה מאשר עני חולה. אבל לנגד עינינו הולכת ומתעצבת מציאות עתידנית עגומה, שבה רק בעלי הממון יקבעו את גורל העולם. במצב כזה, אין סיבה לתמוה על חזירותם של בנקאי ההשקעות האמריקנים - ושאר עמיתיהם המנהלים הבכירים - שלא מוכנים לוותר על סנט אחד מה"בונוסים" השמנים שהם מקבלים - ללא קשר אמיתי וישיר ליכולותיהם, להצלחותיהם או לכשלונותיהם.
המציאות הזו, שבה פערי שכר הולכים ומעמיקים, והמעטים חולשים על מרבית ההון הגלובלי, מחמירה עוד יותר נוכח שינויי הכלכלה הגלובלית, שבה מככבים תאגידים שהם יותר גדולים, חזקים ומשפיעים מלא מעט כלכלות לוקליות.
השינויים הללו מסוכנים לאדם: מסוכנים לזכויות אדם, לזכויות עובדים, לזכויות המיעוט, לזכויות הפרט, לכל זכות אנושית, שנרכשה אחרי מאות שנים של אבולוציה חברתית לא רחומה במיוחד, ואשר כולנו עלולים לאבד אותה ברגע, בלי שנהיה מסוגלים להתמודד ולהגן על עצמנו.
מסוכן לאפשר לבודדים להחזיק את הרוב בגרון. מסוכן לאפשר לתאגידים לקבוע את עתיד המין האנושי. אלו ואלו לא נבחרו על-ידי אף אחד. לא על-ידי אלוהים, לא על-ידי אדם. אלו ואלו פורחים ומשגשגים מתוך תרבות צריכה, זלילה, בליסה, סביאה. תרבות של "פרעסעריי" (זלילה ביידיש).
ולכן, אין סיבה להאשים את מי שעומדים בראש פירמידת התרבות של הפרעס. הם בסך-הכל מצטיינים במה שהאחרים היו נורא רוצים לעשות. הם בסך הכל מגשימים את החלום האנושי של המאה ה-21.
כל עוד החלום האנושי הכללי הזה לא ישתנה, כל עוד רוב רובה של החברה לא יבין שבדרך הנוכחית האנושות מתקיימת על זמן שאול - האוליגרכיה לא תהיה בהכרח האריסטוקרטיה. בעלי הכוח הפוליטי לא יהיו בהכרח הטובים ביותר. הם רק יהיו העשירים ביותר.
אבל לא, נראה שהם לא הבינו, והם לא שינו דבר. ובינינו - אין מה לבוא אליהם בטענות. הם לא אשמים.
שנה אחרי המשבר הגדול, ובנקי ההשקעות בארה"ב מחלקים בונוסים כאילו אין מחר, כאילו לא היה אתמול.
הם מחלקים בונוסים, כאילו בן-תמותה אינו יכול להתקיים ממשכורת סבירה או גבוהה, כאילו זכות הקיום היחידה נקבעת על פי עומקו של הכיס וגודלו של חשבון הבנק.
זה נשמע נחות, אבל במחשבה שנייה - ייתכן מאוד שהם צודקים. כי למרות שבציבור האמריקני רק אחוז אחד (1%) הם מיליונרים, הרי שבבית המחוקקים שלהם 44% הם מיליונרים, והעושר האישי המופלג אינו מפריע להם ליהנות ממשכורת בת שש ספרות, שעולה בהרבה על שכרם של רוב האמריקנים הממוצעים.
כולם מכירים את האמרה, שעדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה. אין ספק, שגם עדיף להיות עשיר חולה מאשר עני חולה. אבל לנגד עינינו הולכת ומתעצבת מציאות עתידנית עגומה, שבה רק בעלי הממון יקבעו את גורל העולם. במצב כזה, אין סיבה לתמוה על חזירותם של בנקאי ההשקעות האמריקנים - ושאר עמיתיהם המנהלים הבכירים - שלא מוכנים לוותר על סנט אחד מה"בונוסים" השמנים שהם מקבלים - ללא קשר אמיתי וישיר ליכולותיהם, להצלחותיהם או לכשלונותיהם.
המציאות הזו, שבה פערי שכר הולכים ומעמיקים, והמעטים חולשים על מרבית ההון הגלובלי, מחמירה עוד יותר נוכח שינויי הכלכלה הגלובלית, שבה מככבים תאגידים שהם יותר גדולים, חזקים ומשפיעים מלא מעט כלכלות לוקליות.
השינויים הללו מסוכנים לאדם: מסוכנים לזכויות אדם, לזכויות עובדים, לזכויות המיעוט, לזכויות הפרט, לכל זכות אנושית, שנרכשה אחרי מאות שנים של אבולוציה חברתית לא רחומה במיוחד, ואשר כולנו עלולים לאבד אותה ברגע, בלי שנהיה מסוגלים להתמודד ולהגן על עצמנו.
מסוכן לאפשר לבודדים להחזיק את הרוב בגרון. מסוכן לאפשר לתאגידים לקבוע את עתיד המין האנושי. אלו ואלו לא נבחרו על-ידי אף אחד. לא על-ידי אלוהים, לא על-ידי אדם. אלו ואלו פורחים ומשגשגים מתוך תרבות צריכה, זלילה, בליסה, סביאה. תרבות של "פרעסעריי" (זלילה ביידיש).
ולכן, אין סיבה להאשים את מי שעומדים בראש פירמידת התרבות של הפרעס. הם בסך-הכל מצטיינים במה שהאחרים היו נורא רוצים לעשות. הם בסך הכל מגשימים את החלום האנושי של המאה ה-21.
כל עוד החלום האנושי הכללי הזה לא ישתנה, כל עוד רוב רובה של החברה לא יבין שבדרך הנוכחית האנושות מתקיימת על זמן שאול - האוליגרכיה לא תהיה בהכרח האריסטוקרטיה. בעלי הכוח הפוליטי לא יהיו בהכרח הטובים ביותר. הם רק יהיו העשירים ביותר.
